על פי פרשנויות, הרפאים היו ענקים שהתגוררו בעבר הירדן. יש סברה שכמה ענקים הגיעו לכאן והתגוררו באזור. העמק מוזכר בספר ישעיהו (י"ז, ה'): "וְהָיָה, כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, וּזְרֹעוֹ, שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר; וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים, בְּעֵמֶק רְפָאִים". על שמם נקרא הנחל. את הרעיון של הקמת המסילה מיפו לירושלים ניסה לקדם באמצע המאה ה-19 |הלינק: https://www.haolam.co.il/1252|משה מונטיפיורי |סלינק|(1885-1784). גם המהנדס הצרפתי |הלינק: https://www.haolam.co.il/1253|פרדיננד דה-לספס |סלינק| שתיכנן והיה אחראי לכריית תעלת סואץ ותעלת פנמה, ניסה את כוחו בתכנון והקמת המסילה. שניהם לא הצליחו לקדם את המסילה מעבר לשלב הרעיון. |הלינק: https://www.haolam.co.il/1250|יוסף נבון|סלינק| (1934-1858) יזם ובנקאי יהודי, קיבל בשנת 1888 זיכיון להקמת המסילה מהשילטון העות'מאני. התוואי בנחל רפאים נבחר כי הוא עוקב אחרי התוואי הטבעי ולא היה כרוך כמעט בחציבה. המעיינות בקרבת התוואי איפשרו למלא מים להפעלת קטרי הקיטור. המסילה נחנכה בשנת 1892, וזמן הנסיעה מיפו לירושלים ירד ל-4 שעות. עד אותה עת נסעו לירושלים בעגלות במשך יומיים. בזמן השילטון הבריטי המסילה הורחבה לרוחב שמקובל באירופה 143.5 ס"מ. אחרי הקמת המדינה המסילה שימשה את רכבת ישראל עד שנת 1998. הרכבת הגיעה ללב העיר ברחוב דוד רמז. אחרי השבתה של מספר שנים המסילה שופצה ושימשה את רכבת ישראל בקו בין בית שמש לירושלים עם תחנה סופית במלחה. עם פרוץ מגיפת הקורונה הקו נסגר זמנית. בשנת 2020 נחנך הקו הראשי של רכבת ישראל בין תל אביב לירושלים והרכבת מגיעה לתחנה שליד בנייני האומה. כתוצאה מכך הקו של בית שמש נשאר סגור ועתידו אינו ברור. בשנת 2012 במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, עלה רעיון לשפץ תחנות ישנות לאורך המסילה ולהפוך את הקו לתיירותי, עם קרונות וקטרים כמו לפני קום המדינה. בתחנה הישנה של בר גיורא ניתן למצוא שלט כזה.|תמונה_בטקסט7933|

לכיש היתה עיר מרכזית בדרום הארץ בתקופה הכנענית (תקופת הברונזה). העיר נהרסה במאה ה-12 לפנה"ס. כמאתיים שנה לאחר מכן, בימי הממלכה המאוחדת, העיר נבנתה מחדש. לאחר התפלגות הממלכה הייתה לכיש לעיר השנייה בחשיבותה ובעוצמתה בממלכת יהודה, אחרי ירושלים. בשנת 701 לפנה"ס העיר נכבשה ע"י סנחריב מלך אשור אחרי מצור וקרב קשה. אשור היתה הממלכה החזקה במזרח התיכון באותה עת. פרופ' אמריטוס דוד אוסישקין חפר בתל לכיש עשרות שנים החל בשנת 1973. בחתך אחד בלבד שהמשלחת עשתה בתל, נמצאו כ-1,000 ראשי חץ ממתכת, שמגיני העיר ירו על צבא סנחריב. זו עדות לקרב הגדול וחשיבותה של העיר גם בעיני סנחריב. בראיון מרתק שאלכס צייטלין ערך איתו |הלינק: https://www.haolam.co.il/1288|אוסישקין מספר בהרחבה על העיר העתיקה|סלינק|. |הלינק: https://www.haolam.co.il/1294|מנסרות סנחריב|סלינק| שהתגלו במחצית הראשונה של המאה ה-19 מתארות את מסעו וניצחונו של סנחריב על ממלכת יהודה. התיאורים במנסרה דומים מאוד לכתוב בספר מלכים ב', י"ח. כמו למשל הקנס שחזקיהו נאלץ לשלם לסנחריב אחרי שלכיש נפלה: "(יד) וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר־תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא. וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב׃ (טו) וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית־יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ׃ (טז) בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת־דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת־הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר". אחרי כיבוש לכיש השילטון עבר לפלישתים. עד מהרה העיר הוחזרה לממלכת יהודה אך נכבשה שוב ע"י נבוכדנאצר (586-587 לפנה"ס). בתקופה ההלניסטית היה קיים עדיין ישוב במקום. |הלינק: https://www.haolam.co.il/1292|מכתבי לכיש|סלינק| שנחשפו כאן על ידי משלחת בריטית בשנת 1938, נחשבים לאחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בא"י. המכתבים הינם אוסטרקונים (שברי חרסים שעליהם כתבו בדיו או בחריתה), אותם שיגר אדם בשם הושעיה אל אישיות רמת-מעלה או מפקד צבאי בשם יאוש (קיצור של יאשיהו). על אחד החרסים נכתב שאנשי לכיש אינם רואים את האותות מעזקה ("כי לא נראה את עזקה"); הפרשנות לכתוב אינה חד משמעית, אך ברור כי שתי הערים ניסו להתקשר זו לזו באמצעות איתות. רוב המכתבים נמצאים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון ומיעוטם במוזיאון ישראל. בכתב היתדות השומרי ובכתב החרטומים המצרי השתמשו בסמלים וסימנים ולא באותיות. הכתב הכנעני הופיע במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה והוא הכתב הקדום ביותר שהשתמשו בו באותיות. פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, חפר גם הוא בתל לכיש. הוא גילה כאן מסרק קטן שעשוי משנהב ועליו חרוט משפט בכתב כנעני קדום שאומר: "מסרק עשוי שנהב שמשמש לכינים בשערות ובזקן". גרפינקל מתארך את המסרק לשנת 1,750 לפני הספירה. נכון לשנת 2021 זה המשפט הקדום ביותר בכתב כנעני, שהתגלה. המשפט עזר להבנת התחביר הכנעני. לראיון המלא עם פרופ' גרפינקל על תגלית המסרק |הלינק: https://www.haolam.co.il/1289|הקליקו כאן|סלינק|.

שמו העברי של הפרוזופיס ינבוט. השורשים של הינבוט יכולים להגיע לעומק של 20 מ' ויותר. בעולם מוכרים כ-50 מינים של העץ. בחניון כאן אנשי הקק"ל נטעו את העץ ינבוט לבן. הוא יכול לצמוח עד לגובה של כ-15 מ' ומוצאו בדרום אמריקה. הסיבה לשם הם הפרחים של העץ שפורחים על אשכול ארוך, בדומה לעץ החרוב, וצבעם לבן. העץ פורח באפריל ובמאי והפרי שלו מתוק. להרחבה על הינבוט הלבן קראו את מאמרו של |הלינק: https://www.haolam.co.il/1317|עמרם אשל באתר צמח השדה|סלינק|. בישראל מוכר בעיקר ינבוט השדה שחקלאים נאבקים בו. מה שרואים על פני השטח הם שיחים נמוכים. עם זאת במקומות עשירים במים כמו בבקעת הירדן, ניתן למצוא שיחי ינבוט שדה שמגיעים לגובה של 4 מ'. בעבר הירדן נפוץ ינבוט המסקיטו, מין שמשתלט על השטחים בהם הוא גדל. עדרי הצאן נהנים לאכול את עליו. הזרעים שלו עמידים למערכת העיכול שלהם, יוצאים בצואת העדרים ונזרעים במקומות רחוקים יחסית. ברפואה העממית הוא משמש נגד סוכרת, אבנים בכליות, עצירת דימום ועוד. להרחבה על הינבוט קראו את |הלינק: https://www.haolam.co.il/1308|מאמרו המרתק של פרופ' אמריטוס אבי שמידע|סלינק| מהאוניברסיטה העברית. בחניון יש ברזי מים, שולחנות ומקום להבערת מדורה.

יער יתיר נקרא על שם העיר המקראית יתיר שניתנה לבני אהרון. היזכרנו אותה בהקשר של אשתמוע שגם היא ניתנה ללוויים. זה היער הנטוע הגדול בישראל ושטחו כ-40,000 דונם. יער יתיר הוא גם כלי אקולוגי חשוב ומלמד על גידול יערות באזורי ספר מדבר, בהם כמות המשקעים השנתית נמוכה. הידע שנצבר על ידי הקק"ל עבר גם לארצות אחרות. בלב היער, בגאיות ומדרונות בגובה של כ-800 מ', ניטעו בסוף המאה ה-20 כרמי גפנים ומטעי דובדבנים. בחודש מאי כאשר הדובדבנים מבשילים, נערך באזור פסטיבל קטיף הדובדבנים. מהיין המשובח תוכלו לטעום ביקב יתיר שנמצא במרחק קצר מתל ערד. |תמונה_בטקסט8496| הנטיעות הראשונות באזור היו בשנת 1964. היער ברובו מחטני אך ניטעו בו גם עצים אחרים כמו: איקליפטוסים, אלה אטלנטית, אלת הבוטנה - פיסטוק, חרובים ועצים אחרים גם. הצומח מגוון והאזור מהווה בית לבעלי חיים שונים. נזכיר כמה מהם: תנים, שועלים, צבי ארץ ישראלי, חזירי בר, דורבנים, צבועים ואחרים. מי שלא גרה בקצה היער בביקתה קטנה היא הסבתא. את כיפה אדומה אפשר לפגוש באזור רק בפורים. אך לעיתים אפשר לצפות כאן בזאב אפור. אספר לכם על מפגש עם זאב ביער יתיר. במסע הראשון שלי (י.ס.) מאילת לדן בשנת 2005 הלכתי עם שותף. ישנו בחדר השביליסטים בעמשא. למחרת המשכנו במסע למיתר. זה היה בתחילת אפריל והיער היה בשיא הדרו. הכל מסביב ירוק ופורח, זוגות של חסידות מתהלכות בחורש ומזג האוויר נפלא. הלכנו ושוחחנו על הא ועל דא. כעבור זמן אני אומר: "כבר הרבה זמן שלא ראינו סימון שביל..." אנו מביטים אחורה אך גם שם אין סימון שביל. מסקנה: הלכנו לאיבוד. אמרתי לשותפי: "תישאר כאן ושמור על התרמילים. אני אלך לחפש את השביל". לקח לי יותר מעשרים דקות למצוא סימון של שביל ישראל. ללמדכם שהבירבור היה רציני. שמח וטוב לב חזרתי למקום בו השארתי את שותפי והתרמילים ולהפתעתי לא מצאתי שם נפש חיה, גם לא תרמילים. "האם שוב טעיתי בדרך?" חזרתי מעט על עקבותי אך אין זכר לשותף ולתרמילים. אני מנסה לחפש אותו בדרך אחרת: "זאב! זאב!" אין קול ואין עונה, רק אני והרוח. אני מנסה שוב: "זאב! זאב!". בניסיון השלישי זאב מופיע מאחורי. "לאן נעלמת, זאב?" הזאב מחייך ועונה: "נרדמתי מתחת לאחד העצים לצד הדרך" מוסר השכל: אם תלכו לאיבוד ביער, יש סיכוי שיבוא זאב ויאכל אתכם.

עבודת השחזור של בית הבד נעשתה בתחילת שנות ה-2000 על ידי הקק"ל לפי תכנון של אדריכל הנוף ירמי אפשטיין. התמונה בראש התאור צולמה מיד בתום השיחזור. בשנת 2007 בית הבד נראה עדיין טוב. וכך הוא נראה ב 2016 |תמונה_בטקסט8613|. שיני הזמן ומטיילים לא עזרו לשיפור המראה של בית הבד. אם תחליטו לבקר בבית הבד אל תצפו למראה שדומה לשנת 2016.

בין הארכיאולוגים יש חילוקי דעות מהותיים בשאלה מי היו תושבי המקום. פרופ' גרפינקל שחפר כאן, גורס שכאן היה הישוב שעריים. נתגלתה חומה ובה שני שערים מימי ממלכת יהודה מימיו של דוד המלך, במאה ה-10 לפנה"ס. נמצא כאן אוסטרקון (שבר חרס) שמעיד על השימוש בשפה העברית, שזו העדות העתיקה ביותר לשימוש בעברית. העיר מוזכרת במקרא פעמיים. אחת מהן אחרי ניצחונו של דוד על גלית: "וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד-גַּת, וְעַד-עֶקְרוֹן" (שמואל א', י"ז, נ"ב). הכניסה לחירבת קיאפה היא בשער הדרומי. על מנת להגיע לשער המערבי של העיר המקראית, פונים שמאלה בשביל שמקיף את המקום ואחרי כ-200 מ' השער נראה משמאל. לעומתו פרופסור דוד אוסישקין גורס שהמקום היה אתר פולחני. הטענה מבוססת על העובדה שיש בארץ ישראל מספר אתרים פולחניים עם שני שערים. במגידו יש אתר פולחני עם שני גרמי מדרגות. בעין גדי יש אתר פולחני מן התקופה הכלקוליטית עם שני שערים וכך גם בשכם. הסיבה שבכל האתרים יש שני שערים היא שבשער אחד נכנסים ובשני יוצאים. שער הכניסה לקיאפה הוא המערבי המסודר יותר ושער היציאה הוא הדרומי, "המצ'וקמק" לדבריו. אוסישקין מבסס את טענתו בעובדות נוספות שאותן הוא מציג |הלינק: https://www.haolam.co.il/1287|בראיון שקיים עם אלכס צייטלין|סלינק|.

הקיבוץ נקרא על שם מחלקה של ל"ה לוחמי פלמ"ח, שיצאו בינואר, 1948 לעזרת גוש עציון הנצור. מפקד המחלקה היה |הלינק: https://www.haolam.co.il/1281|דני מס|סלינק| שהיה מפקד גוש עציון. המחלקה התגלתה בדרך, כותרה על ידי ערבים. אחרי קרב ממושך כל הלוחמים נהרגו. מייסדי הקיבוץ בקשו שהקיבוץ יקרא פלד - בית נטיף. פלד על שם פלוגה ד' בפלמ"ח שמייסדי הקיבוץ נמנו עליה. נטיף שימר את שמו של בית נטיף. וועדת השמות אישרה את השם בית נֵֵטֶף המקראי. כאשר הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1951 הוסב שמו לנתיב הל"ה. המילה נתיב מסמלת את נתיב השיירה ומשמרת את הצליל נטיף. מעל הכניסה לקיבוץ נצבת אנדרטה לזכר קרבנות הל"ה. האנדרטה הושחתה יותר מפעם אחת ושוקמה.

בשנות ה-60 של המאה העשרים היו בדריג'את מערות מגורים שתושבי הכפר התגוררו בהן. כיום נותרה מערה מגורים אחת גדולה, והיא משמשת כאטרקציה תיירותית. בחאן של ג'אבר תוכלו לשמוע על העבר של הכפר, לבקר במערת המגורים ואם תבחרו תוכלו גם ללון בה או באכסניה שבמקום. מקום קסום ומיוחד.