מצודת פראג הנישאת בגאון ממערב לוולטאבה ונראית כמעט מכל פינה בעיר היא מתחם מבוצר שראשיתו עוד במאה התשיעית לספירה עת הוקמה לראשונה בידי הנסיך בּוֹרז'יבוי. במאה ה־14 היא עברה מתיחת פנים פונקציונלית ואדריכלית תחת שלטונו של [קארל הרביעי], אז גם החלו להיבנות מבנים מחוץ לחומות של מה שיהיה לימים רובע הראדצ'אני, ובסוף המאה ה־16 נבנו בה אחרוני המבנים תחת שלטונו של רודולף השני. גם במאה ה־20 הייתה המצודה למעונו הרשמי של נשיא צ'כוסלובקיה, ולימים היא משכן הנשיאות של הרפובליקה הצ'כית של המאה ה־21. המצודה כיום היא עיר קטנה הכוללת מוזיאונים, גלריות, ארמונות וקתדרלות, ויש בה נציגות מכובדת לכל הפסיפס האדריכלי המרהיב של פראג. נציגת האגף הגותי היא קתדרלת‭ ‬ויטוּס‭ ‬הקדוש המחודדת. בזיליקת גאורגיוס הקדוש היא אמנם מבנה רומאנסקי, אך במאה ה־17 בורכה בחזית בארוק דומיננטית חדשה ואדמדמה. והארמון המלכותי הישן שהאולם המרכזי שלו בנוי בסגנון הגותי המאוחר, אך משלב בתוכו עוד כמה וכמה "שכבות" של סגנונות. |המסגרת|איך מגיעים? מרחקהּ של המצודה ממרכז העיר אמנם איננו גדול, ואם אתם לנים במרכז ניתן להגיע ברגל, אולם בשל הימצאה של המצודה על גבעה נישאה, תזדקקו לזוג יריכיים חסונות כדי לצלוח את הטיפוס... |טראם| עבור רוב המטיילים הדרך הנוחה והיעילה להגיע היא באמצעות חשמלית מספר 22, המעפילה אל המצודה דרך כביש Chotkova הפתלתל, המזמן פרט לחיסכון במאמץ גם נוף יפהיפה של העיר במהלך הנסיעה. ניתן לעלות על קו 22 בסמוך לתיאטרון‭ ‬הלאומי או בכיכר מָאלָה־סְטְראנָה, אך אם אינכם מאתרים תחנה קרובה אליכם, האפשרות הנוחה ביותר היא להגיע אל |מט| [A] Malostranská (תחנה אחת מערבה מהעיר העתיקה). שימו לב כי בצאתכם מהמטרו אל תחנת הטראמים, יש לחצות את הכביש לצידו השני (ולא בצד הצמוד לתחנת המטרו). *הלך* אם בכל זאת בחרתם להגיע ברגל, מומלץ לעשות זאת ב[דרך המלכותית]: חצו את גשר קארל לכיוון מערב, המשיכו ישר אל כנסיית‭ ‬ניקולאס הקדוש שבמָאלָה סְטְרָאנָה, עברו אותה מימין, ומשם המשיכו במעלה רחוב נֶרוּדוֹבָה עד לפאתי המצודה. |מט| חדי ההבחנה שביניכם עשויים לאתר על מפת המטרו את תחנת Hradčanská (אחת ממערב לתחנת Malostranská) ולטעות להניח כי המדובר בתחנת מטרו הצמודה למצודת פראג. תחנה זו משרתת את רובע המצודה ואף שאמנם ניתן לצעוד ממנה אל המצודה בהליכה סבירה, היא רחוקה יותר מתחנת הטראם וכוללת הליכה שאינה נוחה ואינה קלה להתמצאות, וחציית כבישים סואנים, ולכן מומלץ להימנע מלהגיע אליה. |המסגרת|איזה כרטיס קונים? הכניסה למתחם המצודה, לחצרות, לטקס החלפת המשמרות ולכיכרות שבתחומיה חופשית ואין צורך לרכוש כרטיס לשם כך. אולם בתחומי המצודה מצויים כמה וכמה אתרים שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום. למבקרי המצודה מוצעים שני כרטיסים נפרדים: כרטיס "המסלול הראשי" (Main circuit) שעלותו 450Kč, וכרטיס "התערוכות הקבועות" (Permanent exhibitions) שעלותו 300Kč. שימו לב שאף אחד מהכרטיסים איננו מכיל את רעהו. כפי שמרמזים השמות, הביקור ה"בסיסי" הוא באמצעות הכרטיס הראשון (Main circuit). שימו לב שאם רכשתם את אחד מ|השמש:257|כרטיסי ההנחה|סשמש| – כלולים בהם כל האתרים של שני המסלולים. אם הגעתם למצודה בשעה מאוחרת ואתם מתלבטים האם הזמן העומד לרשותכם מספק, שימו לב כי כרטיסי הכניסה ניתנים לשימוש במשך יומיים, כך שתוכלו להתחיל, ולהמשיך בביקור למחרת היום (אך לא מעבר לכך). נוסף לאלו, ישנו גם כרטיס נפרד למגדל התצפית של הקתדרלה, שאינו כלול באף אחד מהם (ואף לא באף אחד מהכרטיסים המשולבים של העיר, אם כי הם מקנים הנחה). |המסגרת|ומה אוכלים? למרבה הצער, המבחר הקולינרי לוקה בחסר. בתחומי המצודה הקרטל חוגג – ההיצע דל והמחירים מופקעים (מחירו של בקבוק שתייה קטן הינו כ־100Kč!). עובדה זו בשילוב העובדה כי המצודה היא מתחם מבודד יחסית מהעיר, יחייב אתכם להצטייד מראש בכמות מספקת של מזון ומשקה לביקור שלכם.

הרחוב המרכזי של "העיר הקטנה", רחוב נֶרוּדוֹבָה המטפס מכנסיית‭ ‬ניקולאס הקדוש אל פאתי המצודה הוא אולי הרחוב היפה ביותר בפראג. הרחוב קרוי על שמו של יאן נֶרוּדָה, סופר מקומי שכתב סיפורים קצרים המתרחשים בין סמטאות העיר הקטנה. כיום הבתים כאן ממוספרים כבכל עיר מודרנית, אך בעבר המקומיים לא אמרו לשליח של וולט להשאיר את המשלוח בבית מספר 47, אלא סימנו את בתיהם בעיטורים אומנותיים, לעיתים כאלה שהעידו על משלח ידו של בעל הבית, וכך התבקש השליח להשאיר את המשלוח בבית שתי השמשות. ב־1770, לשלוות נפשם של שליחי וולט, מוספרו הבתים כמקובל, אולם גם היום תוכלו עדיין ליהנות מהשיטה הישנה, הנוחה פחות אך דקורטיבית הרבה יותר. חפשו ואתרו את בית שתי השמשות (47), בית העיט האדום (6), בית שלושת הכינורות (12), בית מפתח הזהב (27), בית פרסת הזהב (34), בית הכפיר האדום (41), בית הלובסטר הירוק (43), ובדרככם אל תשכחו להציץ גם בכמה מהחנויות המיוחדות שברחוב: Gingerbread Museum במספר 9 (שעל אף שמה איננה מוזיאון, אלא חנות מופלאה לעוגיות החמודות), Amadea במספר 38 המתמחה באומנות בעץ, ו־Loutky puppets במספר 51 שהיא אחת מחנויות המריונטות המוצלחות בעיר. שימו לב שמנהג סימון הבתים באופן זה מזוהה מאוד עם רחוב נֶרוּדוֹבָה, אך לא רק בו השתמשו בו. גם בכיכר‭ ‬העיר‭ ‬העתיקה למשל, בתים רבים מסומנים בדרך זו.

בית־הכנסת הישן־חדש של פראג נבנה בשנת 1270 והוא נחשב לבית־הכנסת הפעיל העתיק ביותר ביבשת כולה. בעבר היה זה "בית הכנסת החדש" – "נוֹי שׁוּל", להבדיל מבית הכנסת הישן – "אָלט שוּל", שכבר איננו קיים ובמקומו ניצב כיום בית הכנסת הספרדי. במאה ה־16 החלו נבנים ב"עיר היהודית" (כך נקרא אז הרובע היהודי) בתי כנסת חדשים, וכך "בית הכנסת החדש" הפך ל"בית הכנסת החדש־ישן". פרשנות מחוכמת יותר לשמו של בין הכנסת "אלט־נוי" גורסת כי המדובר למעשה ב"בית כנסת על־תנאי" (כאשר ההגייה האשכנזית של "על תנאי" דומה ל"אלט־נוי") – בית הכנסת שניצב כאן בגולה על תנאי, רק עד שתסתיים הגלות, ועם ישראל ישוב למולדתו (כמאמר חז"ל: "בתי־כנסיות בבבל – על תנאי הם עשויים"). אולם נראה כי מדובר במשחק מילים מאוחר שהומצא בדיעבד ותו־לא. מן הבחינה האסתטית והאדריכלית הוא אולי המשמים שבין בתי הכנסת של פראג, אך חשיבותו ההיסטורית רבה. בית הכנסת הזה, כמו כל סיפור יהודי־רוחני, ניצל במרוצת השנים משריפות, פוגרומים, טיהור הגטו היהודי בסוף המאה ה־19, והציל בין קירותיו את חברי הקהילה שמצאו בו מקלט. סידורו הפנימי של אולם התפילה דומה לבית כנסת אורתודוקסי בן־ימינו. בביקורכם בפנים בית הכנסת, הרימו את ראשיכם והביטו בקמרונות המשונים. בעוד שעל פי רוב נהוג לקשט את התקרה בארבע קשתות, בבית הכנסת הוספה קשת חמישית, וזאת כדי להימנע מצורת צלב... עוד מעל לראשיכם תוכלו לראות את "הדגל היהודי". דגל אדום בעל צורת טרפז. ישנן השערות לפיהן מגן הדוד שעל הדגל היה למעשה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בסמל זה כסימן היכר של העם היהודי. בחלונות הפונים מזרחה (מעל לארון הקודש) תוכלו לראות שתי כתובות עבריות: מעל החלון הימני האותיות שיילת – "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", ומעל החלון השמאלי דלמאע – "דע לפני מי אתה עומד". מימין לארון הקודש תוכלו להבחין בכיסא מהודר, המזכיר מעט "כיסא אליהו". על הכיסא הזה ישב במאה ה־16 רבי יהודה ליווא בן בצלאל, או כפי שנהגו לכנותו תלמידיו מורנו הגדול רבי ליווא או בקיצור המהר"ל. רבי ליווא נחשב לאחד מגדולי ישראל של תחילת הרנסאנס, היה פוסק הלכה, הוגה דעות, פילוסוף ורב הקהילה, אך השאיר את חותמו בדברי הימים בעיקר בזכות אגדה ידועה אחת שעשתה לה כנפיים – הגולם. |המסגרת|הגולם מפראג

השעון האסטרונומי המרהיב, פרי יצירתו של האומן יאן זרוּזֶ'ה משנת 1490, הוא סימן ההיכר המפורסם ביותר של העיר, ניצב בחזית בית העירייה הישן שבכיכר המרכזית. יצירת המופת הזו היא אסופה של אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה ומיסטיקה גם יחד, אשר בימי הביניים חיו בערבוביה. השעון שאף לייצג את תנועת השמש והירח מסביב לכדור הארץ, בהתאם להבנה האסטרונומית של אותם ימים. במרכז השעון פועלים שלושה גלגלים המודדים שלושה "סוגי זמן": זמן צ'כי ישן, המתחיל בכל יום בשקיעת השמש; השעה הרגילה מוצגת בספרות הרומיות המוזהבות; ו"זמן בבלי" המחלק את שעות האור ל־12 חלקים שווים. בדיסקה המחולקת לאזור כחול ואזור כתום. אגב, אם תרצו לדעת מה השעה, תוכלו להביט בשעון נורמלי לגמרי שבראש המגדל... לצד השעון מוצגות 4 המידות הרעות: מימין לשעון התאווה המוצגת ע"י הטורקי המניד את ראשו והמוות המיוצג ע"י השלד המצלצל בפעמון ואוחז בשעון חול. משמאל לשעון תאוות הבצע המיוצגת ע"י הסטריוטיפ של היהודי הנודד והגאווה המיוצגת ע"י הדמות המביטה בראי בהתאמה. ההצגה הגדולה מתקיימת כאן בכל שעה עגולה (מ־9 בבוקר ועד 9 בערב) כאשר השלד מצלצל בפעמון, ומוציא לסיור את 12 השליחים הנוצריים בדלתות שמעליו. בסיום המופע – קריאת התרנגול ונקישת השעון בהתאם לשעה.